האשמה שלא שייכת לנו - ואיך אפשר לעצור אותה

לפעמים אנחנו נושאים תחושת אשמה שלא באמת שייכת לנו.

דפוסים רגשיים יכולים לעבור מדור לדור ולהשפיע על הדרך שבה אנחנו מרגישים ופועלים.

הפוסט הזה נוגע באפשרות לזהות את האשמה הזו - ולהתחיל לעצור אותה.

הבחירה לעצור כאן

שנים רבות הסתובבתי עם תחושת אשמה.

אשמה שצצה סביב אינספור דברים קטנים ביומיום -

מול אנשים, במערכות יחסים, בהחלטות.

אשמה שגרמה לי מיד להצטדק, להסביר, לתרץ.

ובו זמנית גם לכעוס -

למה בכלל מאשימים אותי? אני הרי לא אשמה.

ומשם להרגיש קורבן.

ואז, כמעט אוטומטית, למצוא מישהו אחר להאשים.

כמו תפוח אדמה לוהט שעובר מיד ליד.

האשמה הזו היתה שם תמיד.

אני באמת לא זוכרת תקופה שחייתי בלעדיה.

חשבתי שזו אני.

שזה האופי שלי.

שאני רגישה מדי.

רק כשפגשתי את עבודת הקונסטלציה גיליתי משהו אחר לגמרי:

שזו לא אשמה "שלי",

אלא שאני, כדור שלישי למשפחה של ניצולי שואה,

נושאת עימי את אשמת הניצול -

תחושת אשמה אינהרנטית שעוברת בהעברה בין־דורית.

ובתוך העבודה התבהר לי עוד משהו עמוק ומטלטל:

האשמה על מעשה שייכת למי שחטא.

למי שרצח.

למי שלקח חיים.

לא למי ששרד,

ולא לצאצאים שלהם.

דרך הקונסטלציה יכולתי, בפעם הראשונה,

להחזיר את האשמה הזו דרך השושלת המשפחתית

אל מי שפגע באמת.

ואולי הדבר שהכי הניע אותי לעשות את העבודה הזו

היתה ההבנה שאם אני לא אפגוש את זה -

זה יעבור הלאה.

בצורה שקטה וסמויה.

דרך תגובות, דרך גבולות לא ברורים,

דרך אשמה שלא נאמרת במילים.

לא רציתי להעביר את זה לילדים שלי.

זו כמובן לא עבודה חד־פעמית,

וזה לא אומר שהדפוס נעלם באחת.

אבל התנועה שנעשתה שם הביאה שינוי רדיקלי.

ההשפעה על החיים שלי היתה עמוקה:

במערכות היחסים.

ביכולת שלי להביע את עצמי בצורה ברורה,

בלי התנצלות ובלי תוקפנות.

בהצבת גבולות.

בלקיחת אחריות אמיתית,

במקום תגובתיות ודרמות רגשיות.

יש דברים שלא אמורים לעבור לדור הבא -

ואת זה אפשר לעצור.