לפגוש את הילדה הפנימית - דרך קונסטלציה משפחתית

קונסטלציה משפחתית לא עוסקת רק במשפחה שממנה באנו. לפעמים היא פותחת מרחב עדין לפגוש חלקים בתוכנו - את הילדה שהיינו, את הנערה, ואת מה שעדיין חי בנו היום. הפוסט הזה נוגע באפשרות לעצור לרגע ולהקשיב למה שעולה מבפנים.

הרבה אנשים חושבים שקונסטלציה משפחתית היא תמיד עבודה עם משפחת המקור, אבל למעשה, בתוך המרחב הזה יש עוד אפשרות אחרת ועמוקה - והיא להיפגש עם עצמנו.

עם הגוף שמנסה לומר משהו, עם חלקי האישיות שמבקשים מקום, עם הארכיטיפים השונים בנו שמניעים אותנו מבפנים לכיוונים שונים, וכמובן עם הגילאים השונים שחיים בתוכנו.

אחת הקונסטלציות שאני הכי אוהבת היא המפגש עם הילדה שהייתי.

עם הנערה המתבגרת. עם מי שהייתי פעם ומי שעדיין חיה בי.

הילדה שמביאה את הרגישות, התום וגם את הפחדים. הנערה שמביאה את האש והסקרנות. האישה שאני היום, שמביאה מבט רחב ורך יותר.

כשאני רואה בקונסטלציה את כולן מדברות זו עם זו, משהו בי נמס...

אז אם היית יושבת מול הילדה שהיית, מה היית לוחשת לה?

אם היית פוגשת את הנערה שהיית, מה היית רוצה לשים בידיים שלה, שילווה אותה?

איך כל החלקים האלה עדיין משפיעים עלייך, מגנים עלייך, מפעילים אותך - לפעמים בלי שתדעי?

בקונסטלציה אנחנו מקבלות הזדמנות נדירה לראות את כל זה מתרחש מול העיניים.

להסתכל פנימה בצורה שאי אפשר להתחמק ממנה, אבל גם לא צריך.

כי זה רגע שבו אנחנו רואות את עצמנו באמת. את כל מה שחי בנו.

ואנחנו יכולות, אולי לראשונה, פשוט לקבל את זה באהבה.