למה אנחנו לא משתנים גם כשאנחנו יודעים שצריך

הרבה פעמים אנחנו יודעים שאנחנו תקועים. מבינים שהדפוסים הישנים כבר לא משרתים אותנו - ועדיין לא מצליחים לזוז. אז למה זה קורה, ומה באמת גורם לשינוי?

מה צריך לקרות בחיים שלנו כדי שנסכים להשתנות?

כל כך הרבה פעמים אנחנו יודעים.יודעים שאנחנו תקועים.

יודעים שדפוסים ישנים מנהלים אותנו.

יודעים אפילו להסביר מאיפה זה בא ולמה.

ואנחנו עדיין לא זזים.

אז מה באמת צריך לקרות כדי שמשהו בפנים יגיד - זהו, עד כאן?

ראיתי את הסדרה החדשה של אדיר מילר, "ריסט".

אזהרת ספוילר למי שמתכוון לראות.

גיבור הסדרה חי חיים אפרוריים.

בן חמישים. עייף. מרוקן. מנוצל. בלי תשוקה, בלי משמעות.

ואז הוא מקבל בשורה: סרטן מתקדם. נשארו לו כמה שבועות לחיות.

וברגע הזה, משהו קורה.

הוא מחליט לשנות הכול.

לחיות בלי לראות אף אחד ממטר.

לא לקחת אחריות על כלום מלבד עצמו.

ללכת עד הסוף עם ההנאה שנשארה לו.

רק שאחרי שכבר שרף גשרים ודאג שלא יהיה לו לאן לחזור, מגיעה שיחת טלפון.

טעות. הוא בריא.

הרופא שואל אותו: "אתה שמח?"

והוא לא מצליח להיות שמח.

לא מצליח לענות.

כי המחלה נתנה לו רישיון.

תירוץ.

גושפנקה לקחת את החיים לידיים.

ופתאום אין תאריך תפוגה.

אין הצדקה לבעוט בהכול.

צריך לחזור אל אותם חיים שהוא שנא ולהתמודד.

ואני שואלת את עצמי:

למה אנחנו צריכים איום קיומי כדי להסכים לחיות?

למה צריך אסון, מחלה, פרידה, קריסה כלכלית

כדי שנגיד - זהו?

מה צריך לקרות כדי שנפסיק להאשים את עצמנו, אחרים, את המציאות ואת אלוהים,

מה צריך לקרות כדי שנפסיק להקטין את עצמנו, להתלונן ולהתקרבן,

ובאמת לקחת אחריות אמיתית על החיים שלנו?

אולי לא צריך אסון.

אולי צריך תעוזה.

אולי צריך פשוט להבין את הארעיות של החיים ולהפסיק לקחת את כל מה שיש לנו כמובן מאליו, להבין שהכול יכול להיגמר בכל רגע נתון.

אולי צריך להסכים להרגיש את הפחד מהשינוי בלי לחכות לרגע שבו אין כבר מה להפסיד.

כי לפעמים נדמה לי

שחלק מאיתנו כמעט משתוקק לתאריך תפוגה

רק כדי שיהיה מותר סוף סוף

לעשות את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן שאנחנו צריכים לעשות.

ואולי השאלה האמיתית היא לא - מה צריך לקרות,

אלא

כמה עוד נסכים לחכות.